סקירת ספרות

"שיימינג הוא שיח על נורמות, על הראוי והלא ראוי בחברה. אנו מנצלים זאת כדי להעביר ביקורת כנגד אנשים אחרים שנוהגים בחוסר כבוד לחברה ולאורחות חייה." (אסף שמואלי,2016)

המאמר: "שיימינג זה לא בריונות ברשת" (2016) שנכתב על ידי אסף שמואלי, מסביר את ההבדל בין בריונות ברשת לבין שיימינג. טשטוש ההגדרות בין שיימינג לבריונות רשת מקשה על האזרח להיאבק בתופעת הישראלי המכוער, בהטרדות המיניות ובסלקציות של אוכלוסיות מוחלשות. בריונות רשת היא תופעה של השפלה, סחיטה, הפצת תמונות עירום או התעללות באמצעות הרשתות החברתיות. בתופעה זו מדובר בעיקר בשיח אלים של ילדים ובני נוער. זוהי תופעה שהמניע שלה הוא סיפוק עצמי ורצון לפגוע באחר. לעומת זאת שיימינג הוא שימוש פומבי ברשתות החברתיות כדי לשמור על נורמות חברתיות באמצעות ביוש אדם או קבוצה שחרגו מהן. 

כמו כן בכתבה: "הישראלי המכוער והישראלי המתעד"  (אהוד קינן, 2015) והמאמר: " סאטירה ולשון הרע" (מערכת האתר לשון הרע, 2017)  מוצג הגבול בין חופש הביטוי לבין לשון הרע. יש לערוך איזון בין חופש הביטוי ובין הזכות לשם הטוב, כאשר זכויות אלו מתנגשות הכף תיטה לחופש הביטוי, מכיוון שהקורא מבין שמדובר בהגזמות ולא בתיאור אמיתי. אך כאשר  הפרסום יפגע באדם או בקבוצה מסויימת הכף תיטה לזכות לשם טוב. ישנם חוקי הגנת פרטיות ולשון הרע, שאוסרים לפרסם מידע לא נכון על מישהו, או  מידע "שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה", אולם עורך דין אביב אילון, טוען שיש מקרים רבים שבהם חופש הביטוי והאינטרס הציבורי גוברים על הזכות לפרטיות, במיוחד אם מעשים נעשו במרחב הציבורי ולא במקום פרטי.

בנוסף המאמרים:"שיימינג ובריונות ברשת" (משרד התקשורת, 2015) ו"הכפתור האדום" (יובל דרור, 2015) מציגים את היתרונות והחסרונות של השיימינג. עם התועלת שיש לשמוש ברשתות חברתיות בשנים האחרונות ניתן להיחשף יותר ויותר לסוג  אלימות חדש השכיח בקרב מבוגרים וילדים, " בריונות ברשת". פוסט שפורסם על אדם או קבוצה מסויימת עלול להפוך במהרה לוויראלי. האלימות ברשת מאופיינת במספר האנשים הגדול המעורבים בה בתזמון המפתיע שלה. כלומר אדם יכול להפוך בין רגע  למושא לעלבון ולגנאי. לתופעת השיימינג יש השלכות רבות בעיקר על בני נוער. אנשים העוברים שיימינג עלולים להיפגע פגיעה נפשית קשה ואף להגיע לסכנת מוות. השיימינג  מבוסס על דיווח במעמד צד אחד, ללא עובדות נוספות, ללא הצלבות, ללא עדויות תומכות, ללא תגובה של הצד שמנגד. לא ניתן לשלוט בתוצאותיו של השיימינג, אדם אחד יכול להסתגר בביתו, אדם אחר יכול לפגוע בעצמו והשלישי יכול ליהנות מהפרסום שניתן לו.

על פי מחקר שנעשה על ידי חברת בזק התגלה כי תופעת השיימינג הפכה לנפוצה מאוד וניתן לפגוש אותה כמעט בכל תחומי החיים. התוצאות של המחקר הראו שכ-%60 מכלל גולשי האינטרנט בישראל נחשפו לתופעת השיימינג בשנת 2015 כ-%30 מהנוער בישראל חווה בעצמו או מכיר אישית מישהו שחווה "בריונות רשת".

כמו כן לתופעת השיימינג יש גם השלכות חיוביות. כלומר יש שיגידו שבעזרת השיימינג ניתן לעשות צדק ולמנוע התנהגות בלתי ראויה של אנשים. כלומר כאשר אנשים יראו את האוול הנגרם לאדם מסויים בעקבות השיימינג הם ימנעו מראש לעשות מעשה לא הולם. דוגמא מרכזית לכך הם סרטוני "הישראלי המכוער", שהציגו משפחות או אנשים פרטיים שמתנהגים באלימות או בגסות. בעקבות הפצת הסרטונים הקימו עמודי פייסבוק בהם גינו את התנהגות של אותם האנשים.

המאמר "הכפתור האדום" מתייחס גם להתנהגות התקשורת בנושא : "התקשורת הישראלית רוכבת על הגל המקוון, שותה את דמם של הגיבורים ומצקצקת בצדקנות אינסופית תוך שהיא מעצימה את הסיפור, מנפחת אותו ומאמצת את הסטנדרטים "העיתונאיים" הקלוקלים שהביאו אותו לעולם."     כמו כן הכותב מדמה את השיימינג למשפט שדה: "היא מזכירה משפטי שדה מהסוג שבו הנידון נתלה על עץ גבוה לקול צהלת הקהל, שאינו יודע אם הוא אשם ואולי גם לא במה הוא מואשם. בהמשך יתפזר הקהל. אם יתברר שהתלוי היה חף מפשע, ייתכן שיתפזר במבוכה. רק הגופה תמשיך להתנדנד על העץ."

יתרה מכך הכתבה "הישראלי המכוער והישראלי המתעד" מציגה את הסיבות שאנו נוהגים לתעד התנהגות מביישת של אנשים ולפרסם אותה. בכתבה זו פרופ' קרין נהון, מומחית לפוליטיקה של המידע מאוניברסיטת וושינגטון ומהמרכז הבינתחומי, בדקה למה אנחנו מצלמים ומשתפים כחלק מתופעת הביוש. על פיה אחת הסיבות העיקריות לכך היא הרצון לטפל בתופעה מסוימת שפוגעת בכלל הציבור.

"קהילות מאז ומעולם הסדירו התנהגות של יחידות וקבוצות. ההסדרה העצמית קובעת ואוכפת נורמת התנהגות שלא על ידי המדינה, אלא על ידי הגורמים המוערבים בפעילות המוסדרת", אומרת נהון  "ההסדרה באמצעות תופעת השיימינג ברשת חוצה קבוצות וציבורים שונים, ומגדירה מהי התנהגות לא נורמטיבית על ידי צילום, הפצה שלו, הוקעה אישית וציפייה להוקעה חברתית של התנהגות שכזו".

היא מוסיפה כי "נקודת המוצא היא חוסר אמון ברשויות המקומיות שיפעלו לגבי הנושא הזה ועל כן פניה להסדרה עצמית כפתרון".

כמו כן היא מביעה את עמדתה לגבי הסרטון על " טיסת השוקולד ". "מצד אחד שמחתי שהסרטון הפך לוויראלי, כדרך אפקטיבית ללמד לקח אנשים שנוהגים באופן דומה במהלך טיסות. מצד שני, כלי השיימינג, כאשר הופך לוויראלי הוא כלי חזק עם תוצאות קשות: החל מהכפשת אנשים, איבוד משרתם, ואפילו עידוד לאובדנות. פייסבוק גרמה לשיימינג להתפשט במהירות רבה לכלל הציבור בישראל, והשאלה היא, מי מגדיר מהי התנהגות ראויה או לא?"

הכתבה: "שיימינג ברשת- אקדח טעון בידי כסילי העם" (עו"ד אסף דוק) מוסיפה כי האחריות על פרסום לשון הרע מוטלת על מפרסם הדברים. יחד עם זאת, החוק קובע כי אחריות לפרסום לשון הרע מוטלת גם על אמצעי התקשורת בו פורסם דבר לשון הרע. כמו כן כתבה זו מציגה כי לשון הרע בישראל מהווה עוולה אזרחית ועבירה פלילית שיכולה להגיע לעד שנת מאסר.

כמו כן הכתבה: "הבחירות הביאו את סרטוני הישראלי המכוער לנקודת רתיחה" (רועי גולדנברג, 2015)  מציגה את הסיבות לתופעת השיימינג. פרופ' יאיר עמיחי-המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי הרצליה, מסביר כי תופעת השיימינג היא חלק מהרצון של המצלמים להגדרה עצמית.

"ברגע שהפצתי סרט אז הגדרתי את עצמי - אני שייך לטובים, והנה תראו דוגמה של האנשים הרעים", הוא אומר. "הסרטונים האלה הגדירו את המחנה של הטובים, אבל מנגד זה יצר 'עליהום' נגד מחנה שהוא פרימיטיבי, לא תרבותי ובעל עמדות פוליטיות לא נכונות. למעשה, סרטון השוקולד, וחלק מאלה שבאו אחריו, יצרו מצב שכאילו היה ברור לצופים מה האנשים שצעקו וקיללו בסרט מצביעים ומה רמת הדתיות והמזרחיות שלהם".

לטענת פרופ' עמיחי-המבורגר, הפצת הסרטון דווקא בזמן זה קשורה לבחירות

"הסרטונים יצרו תחושת אליטיזם בקרב המצלמים והמפיצים", הוא אומר, "והייתה שם מידת התנשאות רבה. ראית את זה ברשתות החברתיות, וזה היה מכוער ברמות מפחידות. מסרטון כזה יצאו להגדרות של האשכנזים הלבנים מצד אחד, והמזרחים הפרימיטיבים מצד שני. זה דומה מאוד להשלכות של נאום יאיר גרבוז על מנשקי הקמעות ועובדי האלילים. מערכת הבחירות הביאה את השיימינג לנקודת רתיחה".

"אני חושב שסרטוני השיימינג לא היו מתפשטים באותה רמה אם זה לא היה קורה בזמן הבחירות. כל מרכזי העצבים שלנו כישראלים היו פתוחים. הרגישות של האנשים הקפיצה אותם. כל דבר היה 'אנחנו או הם'. הסרטונים האלה היו הופכים לוויראליים ממילא, אבל לא בעוצמה שראינו".

 פרופ' עמיחי-המבורגר מזהיר גם מהשיימינג, שיכול לדרדר דפוסי התנהגות דווקא של המצלמים.

הפרופסור מוסיף ואומר שהשיימינג עלול להוות סכנה. " אנחנו הופכים להיות גם השופטים וגם התליינים. אם נחשוב על זה - כיף להיות בצד של השופטים, אבל מחר נוכל למצוא את עצמנו בצד השני, כשאנחנו נשפטים ונתלים בכיכר העיר הווירטואלית. "

לדבריו, "ישנה תיאוריה של פרופ' לארי לסיג, שטוענת שאנחנו מצליחים להטמיע נורמות רצויות בחברה ולפסול נורמות לא רצויות באמצעות מספר כלים. אחד מהם הוא משפט שמגדיר כביכול מהי נורמה רצויה ומעניש נורמה לא רצויה. הבעיה היא שהרבה פעמים המשפט הוא כלי לא מוצלח במיוחד, בגלל חוסר אכיפה או אי-מיצוי התהליך המשפטי, ולכן מנסים לחפש כלים אחרים. כך, לציבור יש תפקיד משמעותי בהשלטת נורמות על-ידי מנגנונים של שיימינג, להג ובוז".

לדברי קוזלובסקי, "ישראלים מעלים תמונה או סרטון על הפרת נורמות, מתוך הנחה שזה יתמרץ את הרשויות לאכוף את החוק, או מתוך הנחה שאם הרשויות לא פעלו, המצלם ירתיע את המבצע בכך שהגנאי והבוז שהוא יזכה להם יגרמו לו לחשוב שוב לפני שיחרוג מהנורמה המקובלת".

קוזלובסקי מוסיף כי המדיום הוא אחד הדברים שגורמים לתופעת השיימינג "אם בעבר הייתי אומר משהו רע על מישהו, זה היה נשאר בתוך המעגל הקבוצתי הקטן, ולפעמים היה משמש כסנקציה מידתית של אותה קבוצה קטנה. ברשת, בגלל שיש לה זיכרון לנצח ובגלל הוויראליות, שיימינג הופך להיות לא מידתי".

 המאמר: "מה בין שקיפות לשיימינג" (האוניברסיטה הקוסמית) מוסיף שהאנשים שיוזמים את ה"שיימינג", פועלים מתוך תחושה שהם יוצרים "איזון" עקום בחברה ומעצימים את עצמם אל מול אלה שתקפו מישהו חלש/ה ומבקשים ליצור בכך צדק אישי או חברתי.

לעיתים, "שיימינג" יהיה גם מתוך רצון בנקמה או מתוך תחושת עלבון .

בשיימינג קולו של הקורבן אינו נשמע והדבר מוביל לתחושות תסכול, כעס וחוויה פנימית של חוסר אונים וקורבנות.

יתרה מכך הכתבה: "כוחה של מילה" (האגודה לזכויות האזרח בישראל), מוסיפה כי למרות שהשפלת אדם ברשתות החברתיות הוא כלי הולם ויעיל לתיקון עוולות חברתיות וכפיית הצדק. ברוב המקרים מדובר בטעות קטנה המובילה להרס שממנו קשה להתאושש.